<h1>ספר החינוך מצוה תל"ח</h1>
<h2>דף פא מא</h2>
שכל מי שנדר או התנדב שום קרבן למזבח או שום דבר לבדק הבית בתוך השנה שיביא אותו ברגל שפגע ראשון אחר נדרו, שנאמר [דברים י"ב] ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגומר, ונדריכם זהו נדר, כלומר דאמר הרי עלי קרבן ולעולם חייב באחריותו עד שיקרב אותו, ונדבותיכם, זו נדבה כגון דאמר הרי זו עולה ואם נאבדה אינו חייב באחריותה, ואמרו בספרי ובאת שמה והבאתם שמה לקבעם חובה להביאם ברגל ראשון, וכן משמעות הכתוב, מיד שתבא שמה דהיינו רגל ראשון והבאת הקרבן. משרשי המצוה לפי שאין ראוי לו לאדם שיתעצל במה שנדר לעשות מצוה כידוע בין בני אדם שזהירים הרבה במה שיש להם לעשות במצות מלכי ארץ, כל שכן מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומכל מקום לא תטריחנו התורה לעלות מיד פן ימנעו בני אדם מנדרים ונדבות, אבל ברגל שיש להם לעלות שם יזהירם לשלם נדרם. ולענין לעבור עליהם בבל תאחר אינו אלא עד שלשה רגלים, וכמו שנכתוב בגזרת השם בסדר כי תצא במצוה ט"ו בסימן תקמ"ו [תקע"ד]. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה בספרי ובאת שמה והבאתם שמה לא נאמר אלא לקבעם חובה שיובאו ברגל ראשון שפגע בו, ושם אמרו אינו עובר עליו בבל תאחר עד שיעברו עליו שלש רגלים, אבל מכל מקום מכיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביא עובר בעשה, וכן אמר רבא בגמרא דראש השנה [ו' ע"א] בפירוש. ויתר פרטיה שם בראש השנה. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית שאז לנו רשות לעשות נדרים ונדבות והיה לנו מקום להקריב, אבל בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה [ע"ז י"ג ע"א] שאין מקדישין, וכענין שכתבתי בסדר אם בחוקותי עשה ראשון בסימן ש"נ. ואפילו מי שעבר והקדיש אין ספק בידו היום להביאו למקדש לפי שהבית חרב בעונו'.
